<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יוסי בן יהושע</h1>
<h2>דף נו:</h2>
[פרק אלו טריפות] הלכה נפלה לאור א"ר יוחנן משם רבי יוסי בן יהושע שיעור ירוקתן כשיעור נקובתן מה נקובתן במשהו אף ירוקתן במשהו. והכי נמי גרסינן גבי דרוסה [נ"ד ע"א] ואפילו כל שהו מאדים זיהרא מיקלא קלי (אין) הכי נמי כיון דנפלה לאור האור [שולט] במקצת ושינה האדום לירוק ואת הירוק לאדום פשיטא לן דמקלי קלי ואין משתייר הימנו כלום. דהא ירוקין פוסל בכבד, כדגרסינן לא אמרו [ירוקין פסולין] אלא באלו בני מעיים (אמרו) בלב ובקרקבן ובכבד. וכבד איכא למאן דאמר בעינן שיורא כזית ואיכא דאית ליה אפילו פחות מכזית. ואפילו הכי כי הוריקה טריפה. וכה"ג גרסינן בהלכות רפואות בפרק מי שאחזו [גיטין ס"ט ע"א] לדמא דאתי מפומא בדקינן ליה בגילא דחיטתא, אי סריך מריאה קא אתי ואית ליה תקנתא. ואי לא מכבדא קא אתי ולית ליה תקנתא. אמר ליה רב אחי לרב אשי והא אנן איפכא תנן ניטל הכבד וכו' א"ל כיון דמפומא קא אתי אימר איתמוח איתמח. אף כאן כיון דהוריקה הכבד מהני דלא משתייר מיניה כלום. ומה שאני הסודר אומר כן לפי שסוגיית השמועה כן. כדמסקינן [נ"ו ע"א] בעא מיניה רב יוסף בריה דרב יהושע בן לוי מרבי יהושע בן לוי הוריקה כבד כנגד בני מעיים מהו א"ל טריפה. ולא יהא אלא ניטלה. אמר רבא כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעיים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיים. ותו גרסינן תניא נמי הכי לא אמרו ירוק פסולין אלא בלב וקורקבן וכבד. ומסיק באלו בני מעיים אמרו בלב וכו' דמשמע דהא דתנן במתניתין [נ"ד ע"א] נחמרו בני מעיים אם ירוקין פסולין בלב וקורקבן וכבד אבל שאר בני מעיים שהן ירוקין לא, ועלה אמר רבי יוחנן משם רבי יוסי בן יהושע שיעור ירוקות כנקובתן במשהו. ובעיא דרב יוסף הכי, הוריק כבד כנגד בני מעים מהו. מי תלינן לההוא ירוק במעים שמחמת בני מעים אפילו בחום כל שהו הוריקה הכבד שם, ולא תלינן בנחמרו לומר כל כך שולט האור שם שמחמת האור הוריקה הא לא אמרינן. אלא תלינן שמחמת חמימות כל דהו הוריקה או לא. ואמר ליה טריפה. הדר אמר ליה ולא יהא אלא ניטלה שם במקום כנגד מעיה אמאי טריפה. והא נמי אמאי לא תלינן להכשירה. ואמר לו כיון שהוריקה שם כנגד בני מעיה אי אפשר שלא נחמרו הדקין שם וכאילו הם נקובים. והתם הוא דתלינן בנקב של מעיים. שאפילו בחום שאינו נחמרו עלולין הדקין לינקב, כיון שהוריקה שם הכבד אפילו מחמת הדקין הוריקה, ודאי לקו המעיים וכאילו ניקבו. ואפילו בחום שאין הלב והקורקבן והכבד חמרמרו, הדקין חמרמרו. והתם הוא דתלינן בדקין. מיהו כי הוריקו שלא כנגד מעיים פשיטא לן דאפילו בכל שהו טריפה, דאי לאו דסליק בהו נורא טובא לא היו ירוקין. ואותו ירוק [הוא] כזיהרא. דסופו למקמק ולמסמס הכל משום דנורא שדא תיכלא בכולא. וכן לענין ירוקין שהאדימו. אסקינן אדומים שלא הוריקו ושלקן והוריקו אסורין משום דאגלאי בהתייהו וכו'. ולא קיימא לן דלא ניכול אלא בשלקא דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, אפילו בכה"ג דהיכא דנפלה לאור ולמראה עינים לא הוריקו האדומים ולא האדימו הירוקים, לא אמרינן שמא אם [היה] שולקן חזינן לריעותו, הא לא אמרינן, דכיון דנשחט בחזקת (כל) היתר עומדת. חוץ מחזקה דטריפה או נבילה היכא דלא בדק בסימנים או נמצא סכין פגומה, דהתם כיון דבשחיטה איתיליד ריעותא הרי היא כאילו לא נשחטה. אבל כשהשחיטה כתקנה כל ספק שאינו ניכר אין מחזיק לאיסורא. כגון אינקיבא ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא דתלינן כי היכי דתלינן בזאב והכי קיימא לן משום האי טעמא תלינן אע"ג דאיתייליד ריעותא כגון הנקב [לפנינו] בין כשהזאב החזירן כשהן נקובין ובין ניקב במקום מישמוש. להאי ריעותא לא חיישינן משום ספק איסור משום דכהלכתה נשחטה [ט' ע"א]. הכא נמי אע"ג דלאור נפלה ואיתיליד ספק ריעותא, אע"ג דמחיים בעודה בחזקת איסור נולדה ריעותא, כיון שנשחטה ולא מצינו ריעותא אין להחזיק [אותה] כלל באיסור. וגרסינן בירושלמי תרומות פרק האשה שהיתה אוכלת בתרומה [פ"ח ה"ג] הלכה יין של תרומה שנתגלה ישפך ואין צריך לומר של חולין. ובגמרא אמר רבי יודה בר פזי מאן תנא ניקורין [רבן גמליאל] דרבן גמליאל אומר אף הנחש שהוא מקיא. לענין כל השרצים אין פוסלין במי חטאת. (פירוש) אמר רבי [יונה מאי] אכפלן, פירוש מה איכפת לן. כלומר מה ענין זה אצל זה. מה אכפלן מצות אצל ניקורין. לא כן תני ראה ציפור מנקרת בתאינה ועכבר נוקר באבטיח אסור אני אומר מקום הניקור אכלו. ואמר רבי [בא] דהוא [אמר] נחש חוזר ומקיא. א"ר יונה ומה אפכיי להון למצוות גבי ניקורין. ולענין שריפה אמר רבי בא בשם רבנן דתמן, שחטה וחטפה זאבים בני מעיה כשירה. שחזקת בני מעים כשרים. וחש לומר שמא נקבו, חזקת בני מעים כושר והכא אמר הכין. חומר הוא בסכנת נפשות וירדו בנקורין כרבן גמליאל. והכי נמי מסקינן בגמרא דידן [ט' ע"ב] דשאני לן בין איסורא לסכנתא ובירושלמי דהרואה [ברכות פ"ט ה"ג] שחיטה אימתי הוא מברך עליה רבי יוחנן אומר עובר לשחוט. יוסי בן נהוראי אומר מששחוט. למה שמא תתנבל שחיטתה. מעתה שיבדוק את הסימנים חזקת בני מעים כשירה. תני שחטה ונטלו הזאבים בני מעיים כשירה. וחש לומר שמא ניקבו. רבי בא בשם רבנן דתמן חזקת בני מעים כושר הן. ואגב גררא הקשיתי אני הסודר ההיא דסדר יומא פ"א [ב' ע"א] רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינים לו שמא תמות. אלמא אע"ג דקיימא אשה בריאה לפנינו חושש רבי יהודה. ואם כן קשה ההיא דגיטין פרק כל הגט [כ"ח ע"א] דתנן המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לו בחזקת שהוא קיים. אלמא אחזוקי איסורא לא מחזקינן שמא מתו כיון שהניחום הימנו בחזקת קיימין הן. ורמינן מתניתין אברייתא הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד. אמר ליה רבה לאביי, דרמא ליה גט אי אפשר [תרומה] אפשר בחולין. תו רמא ליה תרומה אתרומה מהא דאוכלת (בבכור) [בתרומה] בחזקת שהוא קיים, אהא דאסורה לאכל מיד. ואתא רב פפא למימר, לא קשה הא רבי מאיר דלא חייש למיתה הא רבי יהודה דחייש למיתה. ומייתי מהלוקח יין מבין הכותים דחייש רבי יהודה לבקיעת הנוד דהיינו כעין מיתה. ותימה דלא מייתי מהכא דאף אשה אחרת מתקינין לו. ויש לתרץ דרב פפא סבר לה כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר ודאי רבי יהודה לא חייש למיתה בשום מקום. כדאפכינן במסכת סוכה פרק הישן [כ"ד ע"א] אההיא העושה סוכתו על גבי בהמה דפליגי דרבי מאיר מכשיר ורבי יהודה פוסל. דשנינן דבחששא למיתה קא מיפלגי ואיפוך. ומייתי נמי הא הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי דחיישינן. וטעמיה דרבי יהודה גבי אשה ביום הכיפורים משום מעלה עשו בכפרה. והכי נמי בפ"א דסדר יומא בירושלמי [יומא פ"א ה"א], רבי יודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו דחיישינן למיתה. תנינן תנן המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. תמן את אמר אין מיתה מצויה והכא את אמר מצויה. תמן ביחיד כאן בציבור חומר בציבור. והתניא דרבי יהודה מחמיר דתני רבי יהודה אומר לא היה שופר של קינים בירושלים מפני תערובת שמא תמות אחת מהן ונמצאת דמי חטאות מתות מעורבת בתוכן. ועל זה תימה דמדמה קינין לאשה משום דציבור ומעלה בכפרה. ובסדר יומא פרק הוציאו לו [נ"ה ע"ב] מפרש נמי האי טעמא דרבי יהודה דמשום תערובת. כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא גזירה משום חטאת שמתו בעליה. ורמינן ומי חיישינן והתנן השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים. ובעי לאוקמי הכא, דודאי רבי יהודה לא חייש למיתה. וכדמהפכינן בפרק הישן. ולא קא משני חילוק בין יחיד השולח לשופרות משום דאף הקינין של יחיד הן. והירושלמי מדמה להו. ומיהו לתנאי דחיישינן למיתה ורב פפא ואביי וכולהו אמוראי, דלא מתרצי כרבא דאמר שמא ימות חיישינן לשמא מת לא חיישינן [גיטין כ"ח ע"א], אמאי לא אמרינן אחזוקי איסורא לא מחזקינן. ונראה לי אני הסודר דלא שייך למימר אחזוקי איסורא לא מחזקינן אלא היכא דקאי בחזקת היתר ואיתיליד ריעותא כל דהו ואין הריעותא ניכרת. כגון נפלה לאור דאיכא חשש וריעותא כל דהו, כיון דלא מינכרא לא מחזקינן. כי היכי דתלינן במישמוש ידא דטבחא ובזאב. אבל היכא דמעיקרא ליכא למיקם עלה דמילתא שפיר, כגון קטן וקטנה דפליגי רבי מאיר ורבנן [יבמות ס"א ע"ב] דרבי מאיר חייש למיעוטא ומחזיק כל קטן וקטנה בחשש דילמא סריס ואיילונית נינהו, ורבנן פליגי ואמרי זיל בתר רובא, משום דלא שייך למימר מתחילתן בחזקת היתר נולדו, אלא משום דרובא לאו סריס ואיילונית נינהו, והרי הוא כאילו הוחזק בהיתר. ורבי מאיר חייש. מיהו בזאב ומישמוש יד טבח מודה רבי מאיר [כי] בחזקת היתר נינהו, מפני שכבר קדמה חזקה דהיתר לריעותא. והכי נמי לענין ירוקה אם לא הוריקו. והאי דקא חייש רבי מאיר למיתה, איכא למימר משום דשכיח כדאיתא בפרק כל הגט [גיטין ל' ע"ב] מיתה שכיחא עשירות לא שכיחא. ובקיעת הנוד נמי שכיח לרבי מאיר. ומיהו לסוגיא דמסכת סוכה פרק הישן [כ"ד ע"א] אמרינן בהדיא דלרבי מאיר מיתה שכיחא בקיעת הנוד לא שכיחא. והא דתנן בפרק כל הגט שנכתב [גיטין ל"א ע"א] המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מעות להפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין. מספקא לי אי מודה רבי מאיר דלכתחילה יכול להפריש ולא חייש לשמא יאבדו או אבדו, כי היכי דלא חייש לבקיעת הנוד, או דילמא [לכתחילה] אין לו להפריש דחייש לאבידה כי היכי דחייש למיתה. דהא גבי מקוה לא מצינו שיהא רבי מאיר אוסר לטבול ולהטביל בו אם לא ימדדנו כל שעה הא לא אשכחן. והתם בפרק כל הגט [שם ל"א ע"ב] מדמינן אבידת פירות למקוה שחסר. וכן נמי ההיא דהמוכר פירות [ב"ב צ"ו ע"א]. ובריש גמרא דמסכת נידה [ב' ע"ב], היה בודק את החבית להיות מפריש עליו תרומה ואחר כך נמצאת של חומץ. ואע"ג דאמרינן אחזוקי איסורא לא מחזקינן למיחש חיישינן. ומודה רבי מאיר אם הפריש מופרש, מיהו למיחש חיישינן דילמא אתי לידי קילקול, כי היכי דחייש למיעוטא אע"ג דרובא דאורייתא, ואמרינן דרובא וחזקה רובא עדיף כדאיתא בפרק עשרה יוחסין כלפי סופו [קידושין פ' ע"א] דמייתי התם תינוק שנמצא בצד העיסה, טעמא דרבי מאיר משום דחייש למיעוטא וסמכינן מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא. הא לאו הכי מודה דרובא עדיף מחזקה. והא דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה דדרכו לטפח. בשלהי קדושין ירושלמי [פ"ד ה"י] מסיק שדרכו של תינוק לטפח בעיסה. והא דאמר עולא באלו טריפות בגמרא [מ"ג ע"ב] ישב לו קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא. ופירש רש"י שתי לשונות דלא חיישינן לנקב כשאין נראה מבחוץ, ולא חיישינן נמי שמא קרום עלה מתחת מכה אע"פ שהקוץ תחוב. ולא חיישינן משום דלא חייש עולא נמי לספק דרוסה. וטעמא דעולא מפרש משום דלא איתחזק איסורא, אנן נמי [לא] מחזיקינן. ואיכא למימר דהיינו נמי טעמא דרב דאמר דאין חוששין לספק דרוסה דהכי נמי מסקינן התם [נ"ג ע"א] אמר רבה בר רב הונא אמר רב ארי שנכנס לבין השוורים ונמצא ציפורן על גבו של אחד מהן אין חוששין שמא ארי דרסו. מאי טעמא רוב אריות דורסין ומיעוטן אינן דורסין וכל הדורס אין ציפורנו נשמטת וזה הואיל שציפורנו יושבת על גבו אימר בכותל נתחכך. ופרכינן אדרבה רוב שוורים מתחככין וכו', עד איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי תורא אחזקיה ורב לטעמיה דאמר אין חוששין לספק דרוסה אפילו בכי האי ריעותא. והיינו נמי דעולא דאמר כשנתחב הקוץ כיון שאין הנקב נראה משני צדדין אוקי בהמה אחזקה. ואמימר [נ"ג ע"ב] דפסק הלכה כשמואל דאמר חיישינן לספק דרוסה איכא למימר דלא סבירא ליה נמי דעולא וחיישינן שמא הבריא. ועולא סבר אע"ג דהשוחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה למאן דחייש התם שמא בעור נפגמה ופסולה [י' ע"א], משום דהתם איתיליד ריעותא דמינכר. ורב חסדא דמכשיר טעמיה כיון דסכין איתרעי בהמה לא איתרעי, והעור ספק פגים, ועצם ודאי פגים. בכה"ג כיון דלא איתיליד ריעותא בגוף הבהמה אין ספק מוציא מידי ודאי, לא מחזקינן איסורא וכשירה. אבל בספק דרוסה איכא למימר דרב חסדא מודה בריעותא דהא דמינכר קצת בגוף הבהמה, כשאר ספק איסורא משוי ליה. ורב דלא חייש לספק דרוסה איכא למימר דלסכין חייש דסכין כגוף הבהמה משוה לה. מיהו סתם התלמוד [י' ע"ב] פסיק הלכה כרב הונא בשלא שיבר [בה עצם] דחשבינן פגימת סכין כריעותא דגופא. והילכתא כותיה דרב חסדא בששיבר דהתם כיון דבדק סכין מעיקרא העמיד הבהמה והסכין בחזקתן. ומה ששיבר העצמות ונמצאת פגומה לא קיימא לן כרב הונא, דדמי לבא זאב ונטל את בני המעיים והחזירן כשהן נקובין. וכן במישמוש ידא דטבחא. ומיהו רב הונא דלא מדמה, משום דהיכא דנשחטה כראוי מוקמינן לה בחזקתה דנשחטה בחזקת היתר עומדת. אבל כשנמצאת סכין פגומה, אפילו כששיבר כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת לעולם היא בחזקת איסור עד שיודע לך שכראוי נשחטה. ולפי פסק הלכה דקיימא לן כרב חסדא להיתר כששיבר בה עצמות לאחר שחיטה ונמצאת פגומה, הא דאמר [ט' ע"א] רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה ואם לא בדק טריפה ואסורה באכילה, [היינו] דוקא כשלא בדק בסימנין דהיא גופה דבהמה. ומוקמינן לה אחזקה קמייתא. כי היכי דבחייה בחזקת איסור [עמדה], כיון שלא בדק בסימנין חיישינן שמא לא שחט הרוב. כן פירש רש"י. ונראה [דמיירי] כגון שהטבח מסופק קצת. ולא בדק [הסימנין], אבל אם לא בדק הסכין אין לומר הבהמה אסורה, דהא בששיבר מיד קודם שבדק לסכין פליגי וקיימא לן כותיה דרב חסדא כששיבר. ולא אמרינן דילמא אי איתיה לסכין פגום הוה משתכח. משום דעור ספק פגים ועצם ודאי פגים מוקמינן לבהמה אחזקתה כיון דליכא למימר בה ריעותא. מיהו לרב הונא משמע דכי היכי דחשיב לסכין מגופה דבהמה אי לא בדקיה לסכין כאילו לא בדיק לסימנין, דכיון דאפילו כי שיבר בה עצמות נמי פסיל וחשיב ריעותא דסכין כבהמה הכי נמי מסתברא דחייש לספיקא דסכין כי לא בדקיה. ויש לדחות לומר שאני סכין דריעותא לקמן הפגימה. אבל כי ליתיה לקמן ולא שיבר נמי מודה רב הונא, כיון דנשחטה בסכין בדוק מסתמא אוקמה לבהמה אחזקתה דנשחטה לפנינו. ודיחויא דליתיה הוא, דהא רב כהנא [י' ע"ב] דמצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא קיימא לן משום למיפסל קמייתא. כפירוש רש"י דפסק היכא דלא בדק בנתיים ושחט הרבה ונמצאת הסכין פגומה אף הראשונה אסורה. אם כן רב כהנא אפילו לשחיטה אחת היה מצריך בדיקה. מיהו אם לא בדק קיימא לן בהא כרב חסדא דמותר כמו שכתבתי. והיכא דבדיק [ולא] (ו)נמצאת יפה אפילו שחט כמה ולא בדק בנתיים אף הראשונה אסורה. פר"ח לית הילכתא כעולא, דהא סיפא דשמעתא דחיישינן. וגם פר"ח שמא הבריא שתי לשונות. והא דגרסינן באלו טריפות [מ"ח ע"ב] איתמר מחט שנמצאת בריאה רבי יוחנן ורבי אלעזר ורבי חנינא מכשרי. רבי מני בר פטיש ורשב"ל ורבי שמעון בן אליקים מטריפין. ופירש רש"י כגון שאין הריאה נקובה מבחוץ ואין רוח יוצא ממנה, רבנן דמכשרי קסברי סימפונא נקיט ועייל, דרך הקנה נכנס ובא בסימפונות ומן הסימפונות לבשר. ומ"מ קרום החיצון לא ניקב. ואע"פ שאין דרך הקנה לבלוע, אפילו הכי הואיל ואיתא לריאה קמן ולא חזינן דאינקיבא, על כרחין סימפונא נקיט ואתא ועל. וריעותא דלא חזינן לא מחזקינן. ורבנן טרופאי סברי כיון דאין [דרך] הקנה לבלוע, נקובי נקיב ועייל דרך הוושט נכנסה ויצאת וניקבה את קרום הריאה ונכנסה לתוכה. והילכתא כרבנן דמכשרי. עד כאן פירוש רש"י. ומייתי ראייה מרב אשי דקם בשיטתייהו. ורב אשי נמי קם בשיטתייהו דאמר לקמן אי קופא לגאו סימפונא נקט ועל. אלמא עבידא קנה דבליעה ולא מחזקינן איסורא הואיל ואין נקב ניכר בה. ודוקא כי אתא כולא ריאה קמן. אבל נחתכה קודם שבאתה לפנינו חיישינן דילמא אי הוה ריאה קמן הוה נקיבא כדפסיק רבי אמי לקמן. עד כאן נמי פירוש רש"י. והשתא לרבנן דמכשרי בעל כרחין סברי דאם עלה קרום לסתום הנקב או קורט דם כל שהו, דליכא למיקם אמילתיה אפילו על ידי בדיקה. דאי איכא למיקם אמילתא מאי טעמא תלו טעמייהו בסימפונות נקט ואתא. לימא טעמא משום דבדקוה לריאה שפיר ולא אשתכח לא קרום ולא קורט. ותו מאי טעמייהו דרבנן טרופאי, ליבדוק כל היכא דאיכא למיחש דרך הילוך המחט דילמא נקיב. וכי לא אשכחינן לא קורט ולא [קרום] נימא דודאי סימפונא נקיט ואתא. אלא ש"מ דליכא למיקם אבדיקה. והשתא הא דאמר עולא ישב לה קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא כמו שפירש רש"י שנתחב הקוץ לתוך הוושט ואין הנקב נראה מבחוץ וגם קורט דם אין בה בפנים, לא חיישינן שמא נקוב היה והבריא והוי ליה קרום שעלה מחמת מכה דאינו קרום. ומדמינן לה להא דעולא לחשש ספק דרוסה. דמאן דחייש לספק דרוסה חייש נמי לישיבת קוץ כדפירש רש"י. משום דלא אפשר למיבדק לוושט, דמנקב משהו בעור החיצון של ושט לא מינכר. וחיישינן שמא קורט דם כל שהו סתמו לנקב. ולית הילכתא כעולא. והילכתא כרבנן דמכשרי במחט הנמצאת בריאה אפילו תחובה בבשר הריאה בפנים. כשבדקנוה מבחוץ לא חיישינן. הרי כאילו קשיא הילכתא אהילכתא. ולא קשיא ולא מידי, דמחט הנמצאת בריאה כיון דתלינן דסימפונא נקט ועייל אין לחוש כלל. שהרי ריוח ורוחב גדול הוא קודם שיגיע לקרום. אפילו ניקב הסימפון כיון דלא אינקוב לחבריה כדרב נחמן [מ"ח ע"ב] ליכא ריעותא. אבל קוץ הנמצא בוושט יושב, הוושט נכווץ והמאכל יורד ויש לחוש שהמאכל וכוויצת הוושט דוחקין יותר ויותר לקוץ. הילכך חיישינן בקוץ לקרום או לקורט שסתמוהו לנקב. ומיהו עולא דלא חייש לוושט כל שכן למחט הנמצאת בריאה דלא חייש. אבל רבנן טרופאי דחיישי למחט בריאה, כל שכן לקוץ בוושט. ואין לומר דילמא במחט חיישי משום דאין דרך קנה לבלוע ותלינן בנקב, ואותו נקב הבריא על ידי קרום וקורט, אבל וושט דדרך אכילה שם לא חיישי כיון דלא משכחינן קורט בפנים, דכיון דתחוב אף בעור החיצון אע"פ שאינו יוצא לחוץ, מפני שהוושט כווץ והמאכל יורד יש לחוש. ולעולא ולרבנן דמכשרי כל כי האי ריעותא אמרינן אחזוקי איסורא לא מחזקינן מטעם שכתבתי ושפירש רש"י. ורבנן טרופאי סברי ריעותא גמורה היא. והא דאמר [מ"ח ע"א] רב יוסף בר מניומי ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה וכשירה העלתה צמחין חוששין לה מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה, מסתברא הא דפליגי כגון דליכא ריעותא לא בדופן ולא בריאה למאן דתלי בדופן ולא בריאה להכשירה תימה אמאי לא הוה כספק דרוסה. דהא סמיכא זו ודאי מחמת מכה היא, היכי תלינן להכשירה הואיל ואיתיליד [ריעותא]. ולא דמי לההוא [נ"ג ע"ב] בר אווזא דעל לביני קני ואתא ונפיק כי ממסמס קועיה בדמא ואמר רב אשי לאו אמרית ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימור קנייא מחייה ותלינן להכשירה. דהתם היינו טעמא שראינו שנכנס לבין הקנים ושונרא לא חזינא, הילכך תלינן בקניא. וכן ספק כלבא ספק שונרא נראה הפירוש ראינו שנכנס בין הטלאים או בין העופות חיה, ואין ידוע אם כלב הוא דאפילו הכה ביד כנגד החלל אין לו דריסה. או שמא שונרא היה שנכנס ביניהם שיש לו דריסה. כיון שאין אנו רואים לפנינו המכה הרי זה ספק ספיקא. ולספק ספיקא לא חיישינן. אבל אי חזינן דעל ולא ידעינן אי כלב אי חתול ואתא כי ממסמס קועיה בדמא, תימה אם בענין זה נתיר. דלא דמי לקניא וספק שונרא כמו שכתבתי, דקניא ודאי, שונרא דלא חזינן לא תלינן, הילכך אפילו כי ממסמס דמא לא מחזקינן איסורא. אבל כי ספק כלבא או שונרא ודאי על, וקועיה ממסמס נראה לי דודאי היינו ספק דרוסה. הילכך תימה אי רב יוסף בר מניומי חייש לספק דרוסה אמאי לא חייש נמי כשהריאה סמוכה לדופן [בלא] (ולא) (ב)האי ריעותא דצמחין, (ולא) [אלא] בהאי [ריעותא], כיון דודאי מחמת מכה היא סרוכה, וקרום שעלה מחמת מכה הוא ואינו קרום, מאי טעמא לא תלינן בריאה לאיסורא. וגם תימה לרב יוסף בר מניומי אם אנו מוצאים ריעותא בדופן, ובריאה צמחין, והיא סרוכה לדופן, אי אמרינן דבדופן תלינן להיתירא. דמה לי כשהדופן והריאה הסמוכה בלא ריעותא ומה לי כשיש בשניהם ריעותא, דהיינו דומיא דישב לה קוץ בוושט ואינו יוצא לחוץ דלא חייש עולא לשמא הבריא. הכא נמי לא חיישינן למימר דילמא מריאה אתי, אלא תלינן [בדופן]. אבל מר יהודה דאמר אחד זה ואחד זה חוששין, נראה דחייש לספק דרוסה. ופירש רש"י [מ"ח ע"א] פסק כמר יהודה משמיה דאבימי דאחד זה ואחד זה חוששין. דלחומרא אזלינן בדאורייתא. ונראה לי דהא דגרסינן [נ"א ע"א] ההיא אמרתא דהואי בי בר חיבוניא דהויא שדיינן כרעא בתרייתא אמר רב יימר הא ודאי שיגרונא הוא דנקטא לה. מתקיף לה רבינא ודילמא חוט השדרה אפסיק ובדיק ואשכח כרבינא. ומסקינן אע"ג דבדיק ואשכח כרבינא הילכתא כרב יימר. מאי טעמא שיגרונא שכיח, ולא מחזקינן לכולהו חיותא דשדיין כרעייהו בחזקת פסוקות חוט השדרה. משום דשיגרונא (לא) שכיח ולא פסיקת החוט. וריעותא זו לא חשיבא ריעותא, דהא לא חזינן לה דנפלה מן הגג. דאי נפלה נראה דודאי אי שדיין כרעתא בתרייתא חיישינן לפסיקת החוט. דאע"ג דהלכה אינה צריכה בדיקה דהכי מסקנא דשמעתיה, מיהו כיון דנפלה ושדיין כרעהא בתרייתא לא תלינן בשיגרונא משום דריעותא כי האי שכיחא. אבל בלא [נפלה שכיחא] שיגרונא ותלינן כי היכי דתלינן בקוץ שנמצא בוושט דליכא למיחש למידי. ובשיגרונא פירש רבנא נתן [ערך שגדן] גוטַא. ולא קרנפא כדפירש רש"י. וכדברי הערוך נראה לפרש כמו שהוכחתי למעלה בסדר חיבוניא ועיין שם. עתה נחזור עוד על הראשונות. גרסינן בירושלמי [גיטין פ"ג ה"ח] על הדא המניח פירות להיות מפריש עליהם וכו', עד אם אבדו הרי זה חושש להן מעת לעת. א"ר יוחנן אין לך מתוקן מעת לעת אלא יום ראשון בלבד. דתנינן תמן מקוה שנמדד ונמצא חסר, כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות. חננא בריה דרבי אסי ורבי אבא בר ממל בשם רבי לעזר זו להוציא מדברי רבי לעזר. ובגמרא דידן נמי בהכי פליגי רבנן עליה [גיטין ל"א ע"ב]. תמן תנינן הלוקח יין מבין הכותים וכו', עד רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרים שמא יבקע הנוד ונמצא זה שותה טבלים למפרע. (והדר) [והדא] מתניתין לא כרבי יוסי ולא כרבי שמעון. א"ר זעירא תמן למפרע נתקלקלו, ברם הכא (ממוכרן) [מכאן] ואילך נתקלקלו. ומסיק הירושלמי ההיא דתניא בתוספתא (דתמורות) [דתרומות] פרק התורם והמעשר [פ"ד ה"ח], היה בודק את החבית להיות מפריש עליו תרומה והולך ואחר כך נמצא של חומץ, עד שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק. וקתני סיפא אבל יין מגיתו מפרישין עליו בחזקת שהוא יין כל מ' יום. ומסיק הירושלמי רבי סימון בעי הגיע מ' יום ולא בדק ונתעצל שנים ושלשה ימים ומצאו חומץ, למפרע הוא נעשה חומץ או מכאן ולהבא. מה נפיק מביניהון. עבר ותרם, אין תימר למפרע הוא נעשה חומץ אין תרומתו תרומה. אין תימא מכאן ולהבא תרומתו תרומה. הגירסא הנראית [היא] להיפך. בדק חבית להיות מפריש עליה והולך ובא ומצאה חומץ, רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי שלשה ימים ראשונים ודאי יין והאחרונים ודאי חומץ אמצעיים ספק. א"ר אבא אף אני שמעתי מריב"ל רבי יוחנן לא אמר כן אלא שלשה ראשונים ודאי יין, מכאן ואילך ספק. מה ופליג, מה דאמר רבי יוחנן שמצאו חומץ דהא מה דאמר רבי יהושע בן לוי שמצאו חומץ ברור. והיינו דבגמרא דידן בהמוכר פירות [ב"ב צ"ו ע"א], כגון דאשתכח חלא סופתקאי. ומסיק הירושלמי, אתיין אילין פלוגתא [כאילין פלוגתא] תנינן תמן, מחט שנמצאת מליאה חלודה או שבורה טהורה. ותני הניחה שיפה ומצאה חלודה רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי שלשה ימים ראשונים ודאי טמיאה והאחרונים טהורה ואמצעיים ספק. א"ר אבהו אף אני שמעתי מרבי יהושע בן לוי, רבי יוחנן לא אמר כן אלא שלשה הראשונים ודאי טמיאה מכאן ואילך ספק. רבי אילא רבי אסי ורבי לעזר בשם כל רבנן דעלין לבי מדרשא דבר טייון. יש ספרים במ"ם. הלכה כרבי יהושע ביין ובמחט. ותימה דמדמה מחט לחבית דיין, והא טעמא דרבה מפרש בהמוכר פירות [ב"ב צ"ו ע"א], דמר ודמר אי מעלאי עקר אי מתתאי עקר כדמפרש התם. ומה ענין מחט לכאן, וכי יש לדמות כשמעלה חלודה מעט מעט מחלדת עד שמעכבת התפירה. תימה. ועל הא דנותנו לה בחזקת שהוא קיים, מסיק הירושלמי [גיטין פ"ג ה"ג] תני בר קפרא אפילו הניחו בן מאה שנה ואתי בדרך עוד מאה שנה נותנו לו בחזקת שהוא קיים. וברייתא דבר קפרא ודאי תיובתא לרבה [גיטין כ"ח ע"א], דאמר אההיא דהניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים, ואמר רבה לא שנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות אבל זקן שהגיע לגבורות לא. איתיביה אביי המביא גט והניחו זקן בן מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים תיובתא. והדר שנינן ואי בעית אימא כיון דאיפלג איפלג. בשלמא ההיא כיון דלא קתני "אפילו בן מאה" איכא לשנויי דוקא נקט מאה משום דאיפלג, אבל בן שמונים לא. אלא לברייתא דבר קפרא דתני בהדיא "אפילו בן מאה שנה", מכלל דכל שכן אם הוא פחות מכאן. דומיא דאפילו עשה עוד בדרך מאה שנה. ואע"ג דאיכא למימר דברייתא דבר קפרא גוזמא קתני, כההיא דבתחילת עירובין [ב' ע"ב] דתני בר קפרא אליבא דרבי יהודה אפילו עד מאה אמה כשר. דאי לאו דתניא עד ארבעים וחמשים הוה הא דבר קפרא גוזמא ולאו דוקא מאה אמה אלא דוקא עד ארבעים מכשיר. והאי דנקט ארבעים משום גוזמא דמכשיר כפליים כרבנן, כלומר כאילו הכשיר עד מאה ויותר. הכא נמי כיון שעבר על שבעים שנה וסמוך עד לשמונים אעפ"כ נותנה לה בחזקת קיים. ותני בר קפרא משום הכי "מאה שנה". דלא דמי בשלמא גבי מבוי איצטריך למיתני גוזמא משום דמתמה על שיעורא דרבי יהודה דמכשיר פי שנים בהא דרבנן. אבל הכא למאי איצטריך למתני גוזמא, אלא לאשמועינן דאע"ג דאפליג נותנו לה בחזקת שהוא קיים וכל שכן אי לא איפלג. ומשום הכי קתני "אפילו מאה שנה" [לאשמועינן] דכל שכן בבציר מהכי. וכל חזקה דאיתיליד בה ריעותא ניכרת הילכתא להחמיר משום ספק איסורא. דהכי מסקינן בפ"א דכתובות ירושלמי בתחילתו [פ"א ה"א], רבי יונה בשם רבי קריספא בוגרת כחבית פתוחה היא, הד"א שלא להפסידה מכתובתה, אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה. ואתיא כההיא דאמר רבי חנינא מעשה באשה אחת שלא נמצאו לה בתולים ובאתה לפני רבי, אמר לה איכן [הן], אמרה לו מעלותיו של [בית] אבא היו גבוהים ונשרו, והאמינה רבי. הד"א שלא להפסידה כתובתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה. ומסיק התם דאתיא כההיא דתנינן תמן בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנשואין כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים. וכן ההיא דתנינן תמן האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתייחד עמה. וכן ההיא דתנינן תמן היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר דרוסת איש את ר"ג ורבי אליעזר אומרים נאמנת. בכולהו מסיק הירושלמי הד"א לכתובה, אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה. וכולהו מן ההיא דאמר רבי הילא בשם רבי לעזר מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה. ובגמרא דידן [כתובות י"ב ע"ב] מסקינן דטעמא דרבן גמליאל ורבי אליעזר משום דאמרינן אוקי גופה אחזקה (ואפילו הכי) משום דאיכא נמי מיגו, וכי איכא ריעותא אומר הירושלמי דאינו רשאי לקיימה משום ספק סוטה. והא דתנן [כתובות י"ג ע"א] ראוה מדברת עם אחד מה טיבו של זה איש פלוני וכהן הוא ר"ג ורבי (יהושע) [אליעזר] אומרים נאמנת ורבי יהושע אומר הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראייה לדבריה. וכן אם היתה מעוברת. ומוקמינן לה דפלוגתייהו לזעירי דאפילו נסתרה נמי פסיל רבי יהושע. ובנבעלה נמי מכשרי רבן גמליאל ורבי אליעזר אפילו לכהונה. לרבי יהושע אפילו רובם כשירים אצלה פסל. לרבן גמליאל ולרבי אליעזר אפילו רוב פסולים אצלה מכשרי משום דקא טענה טענת ברי. כדמסיק התם דאלים להו ברי דאפילו בחד ספיקא מכשר. [ולרבי יהושע ברי דידה] קיל ליה דאפילו בספק ספיקא פסיל. ובמקום דלא חיישינן לריעותא דרוב פסולין, בין ראוה שנבעלה ובין אם היתה מעוברת, לרבי יהושע לא אלים ברי בחד ספיקא. הילכך פסל וחייש לריעותא אפילו ברוב כשירים. ודוקא משום מעלה דיוחסין, אבל לאסור אשה לבעלה על ידי ייחוד אע"ג דכולי עלמא פסולין אצלה וייחוד ריעותא היא, לא אסרינן לה לבעלה. כדמסיק התם [שם]. והא דאמר רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד [אתיא] אפילו לרבי יהושע. והטעם נראה דדוקא גבי סוטה הוא דאמרינן משום דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה. אבל סתירה בלא קינוי אפילו מדבריהם אין אוסרין [אותה] לבעלה שלא להוציא לעז על בניה [קידושין פ"א ע"א] אם יש לה בנים. ואם אין [לה] בנים יש לחוש משום פגם משפחה ומשום כתובה, כיון דילפינן [סוטה ג' ע"ב] דבר דבר מממון.
